שיקגו דיפ דיש פיצה

מה זה שיקגו דיפ דיש, מה המאפיינים וההיסטוריה שלה, מה לצפות כשאוכלים אותה ואיך מכינים אותה באופן כללי? בפוסט הזה תמצאו את כל המידע על השיקגו דיפ דיש

מתוך: המדריך האולטימטיבי לסוגי פיצות

רקע כללי ומאפיינים של שיקגו דיפ דיש

השיקגו דיפ דיש מגיעה מהעיר שיקגו באילינוי, והיא פיצה קצת שונה. היא אמנם נחשבת לאחד מסמלי התרבות של העיר שיקגו, אבל אם תשאלו אנשים מחוץ לעיר, יתכן שיתפתח ויכוח ער לגבי האם בכלל אפשר לקרוא לה פיצה, או שהיא בכלל פשטידה. (היא פיצה!)

הדיפ דיש נאפית בתבנית עגולה ומאופיינת בבצק עבה (אבל לא עבה בצורה קיצונית כמו שנהוג לחשוב) ועשיר בשומן (באופן מסורתי שילוב של שמן זית ושמן תירס), עם מרקם "ביסקוויטי" שמתפורר בפה (תחשבו תחתית של פאי). השוליים מוגבהים ומוצמדים לדפנות התבנית (בעובי משתנה כתלות בפיצריה) והם קריספיים הודות לאפייה בתבנית ולתכונות הבצק. בנוסף, היא כנראה סוג הפיצה היחיד שהבצק שלו לא מצריך פיתוח גלוטן מלא, ולכן הלישה הנדרשת היא קצרה ומינימלית.

הדיפ דיש מועמסת בשכבה עבה של רוטב ותוספות (והרוטב תמיד מעל הגבינה והתוספות), מה שמקנה לה מראה של פשטידה יותר מאשר פיצה (כשלרוב גם אוכלים אותה עם סכין ומזלג כארוחה של ממש). 

צורת ההרכבה של הדיפ דיש: גבינה (ישירות על הבצק), עליה תוספות נוספות (אופציונלי) ומעל הכל "רוטב" של עגבניות מרוסקות ומסוננות מנוזלים (רצוי במרקם צ'אנקי של גושים כמעט שלמים), כשמעל הרוטב ניתן להוסיף גבינה קשה מגורדת (פקורינו/פרמזן).

גרסה נוספת של הדיפ דיש היא פיצה ממולאת (Stuffed pizza), כשמה שמבדיל אותה מהמקור הוא שהיא מורכבת משתי שכבות של בצק (התחתונה יחסית עבה והעליונה דקה), כשבין לבין כמות נדיבה של גבינה ותוספות, ומעל (הבצק העליון) רוטב העגבניות. 

לטעמי, הפיצה הממולאת דומה יותר  לפשטידה מאשר לפיצה (לא מספיק שכבר לגבי הדיפ דיש המקורית הדעות חלוקות?), לכן לא ארחיב עליה יותר מזה – אך דעו שהיא קיימת.

בישראל, היתה בעבר (הרחוק) פיצריה בשם 'שיקגו פיצה פאי פאקטורי' שמכרה את הדיפ דיש, אך היא נסגרה בשנת 2001.

שורשים והיסטוריה

כמו הניו יורק פיצה, גם ההיסטוריה והמקור המוחלט של השיקגו דיפ דיש, תלויים במי ששואלים. הפרט שמוסכם על כל הצדדים הוא שהפיצריה שהמציאה במקור את הדיפ דיש היא Pizzeria Uno ברחוב מזרח אוהיו 29 בשיקגו (שעדיין פועלת באותו המקום עד היום). אבל מכאן העניינים מתחילים להסתבך.

על פי הסיפור המקורי שהפך לאגדה שיקגואית, הכל התחיל בשנת 1943 מאדם בשם אייק (אייזק) סואל (Ike Sewell) שהיה איש מכירות של משקאות חריפים ויליד טקסס. לסואל היה חלום לפתוח מסעדה מקסיקנית, לזכר האוכל אליו התגעגע מטקסס הולדתו. לשם כך, הוא יצר שותפות עם אדם בשם ריק ריקרדו (שהיה בעל מסעדה בשיקגו), איטלקי במקור. 

המטרה של השניים היתה לפתוח מסעדה מקסיקנית, אך לאחר שריקרדו טעם לראשונה מהמנות המקסיקניות שהיו אמורות להיות מוגשות במסעדה, הוא חטף קלקול קיבה קשה, והרעיון של אוכל מקסיקני ירד מהפרק. 

אם לא אוכל מקסיקני, אז מה כן? פיצה כמובן. אבל בניגוד לפיצריות האחרות בשיקגו באותן השנים שהגישו פיצה דקה (עוד על כך בהמשך), סואל רצה ליצור פיצה שתהווה ארוחה שלמה, ולא רק נשנוש/מנה ראשונה. כך נולד הרעיון של הדיפ דיש (ולכאורה, על ידי סואל), ובשנת 1943 נפתחה "פיצריית ריקרדו" (שנקראה כך בכדי לנצל את הפופולריות של המסעדה המקורית של ריקרדו). 

בשנת 1956 מת ריקרדו מוות מוקדם, והבעלות על הפיצריה עברה במלואה לסואל, שמיתג אותה מחדש כ"פיצריה אונו" (Pizzeria Uno), שהפכה בהמשך להצלחה אדירה. בשנת 1980 התחיל סואל לחלק זכיינויות לפיצריה אונו (וגם ל"אחות הקטנה" שלה, Pizzeria Duo) בכל רחבי ארה"ב,  והשאר היסטוריה. 

בין לבין, היה אדם נוסף בשם אלפונסו מלנאטי (Alfonso Malnati), שנטען שעבד עם סואל בפיצריה אונו, ושגם הוא אחד התורמים המרכזיים להמצאת הדיפ דיש. בנו של מלנאטי, לו (Lou), גם כן עבד בפיצריה אונו, אולם עזב אותה בשנת 1971 ופתח פיצריה משלו בשם Lou Malnati's. 

לו מלנאטי'ס גם כן הפכה להצלחה אדירה, וכיום היא מונה מעל 80 סניפים באזור שיקגו ואריזונה.

..אבל כעת העלילה מסתבכת. גם כאן, הודות לעבודה של היסטוריון הפיצה פיטר ריגס, התגלתה אמת "מעט" שונה. ריגס הפריך את רוב הטענות והסיפורים של סואל (שככל הנראה ניצל את מותו המוקדם של ריקרדו בכדי לקחת קרדיט על המצאת הדיפ דיש). בין היתר, הוא גילה שסואל ככל הנראה לא באמת הבין בפיצות, וריקרדו הוא זה שהמציא בפועל את הפיצה שנמכרה בפיצריה אונו המקורית, שסואל בכלל נכנס אליה כשותף בשלב מאוחר יותר ולאחר שהיא כבר פעלה כמה שנים. 

ואם העלילה לא מסובכת מספיק, ריגס בחן תמונות מפיצריה אונו המקורית בין השנים 1943-1957 וראה שאמנם הפיצות שבתמונות יותר עבות מפיצות אחרות שנמכרו באותה תקופה במקומות אחרים, אך הן עדיין לא קרובות להזכיר את הדיפ דיש של היום. הוא מעלה השערה על פיה אישה בשם אליס מיי רדמונד (Alice Mae Redmond) היא שאחראית לדיפ דיש של היום – רדמונד עבדה בפיצריה אונו (ובהמשך עברה לפיצריה אחרת בשם Gino's), כשנטען שבמטרה לגרום לבצק להימתח יותר בקלות, היא "שיפצה" את הבצק של אונו בהתאם למתכון לביסקוויטים שהכירה מהבית, ובכך היוותה את נקודת המפנה בין הדיפ דיש "המקורית" לדיפ דיש כפי שהיא מוכרת היום.

לסיכום, בדומה מאוד לסיפור של הניו יורק פיצה, לא לגמרי ברור מי הראש (או הידיים) מאחורי המתכון עצמו של הדיפ דיש (לא סואל, זה בטוח), אבל בדבר אחד אין ספק – לסואל מגיע כל הקרדיט כאדם שניהל ושיווק את פיצריות אונו ודואו והביא אותן לכדי הצלחה, וכפועל יוצא, גם כזה שהביא את השיקגו דיפ דיש לתודעה האמריקאית והעולמית.

למה לצפות כשאוכלים שיקגו דיפ דיש?

לעומת רוב סוגי הפיצות האחרים, השיקגו דיפ דיש היא ארוחה של ממש. הבצק העבה, המתפורר מעט והמלא נוכחות, בשילוב הכמות הנדיבה של התוספות (גם בגרסה של רוטב עגבניות וגבינה בלבד), גורמים לדיפ דיש להיות לא רק בעלת שילוב טעמים ייחודי, אלא גם להיות מאכל משביע ומספק. את הדיפ דיש אוכלים לרוב עם סכין ומזלג (או לכל הפחות על צלחת) מכיוון שאת הסלייסים הגדולים שלה קשה לאכול עם הידיים. 

לסיכום – אם אתם מתכוונים לאכול דיפ דיש, דעו שזו לא פיצה לאכול "על הדרך", ושצפויה לכם ארוחה של ממש.

הכנה של שיקגו דיפ דיש

לחצו כאן למעבר למתכון לשיקגו דיפ דיש אמיתית

ההכנה של השיקגו דיפ דיש שונה מאוד מרוב סוגי הפיצות האחרים. הבצק יכיל כ-50% מים בלבד וכמות גבוהה מאוד של שמן (כ-17%). הלישה של הבצק תהיה קצרה מאוד ולא יותר משתיים-שלוש דקות. הבצק יפתח לתוך תבנית ייעודית לפני האפייה, כשאת הקצוות שלו מהדקים סביב התבנית כך שיהיו גבוהים יותר מהמרכז. על הבצק מניחים את המוצרלה (פרוסות של מוצרלה יבשה), מעליה את התוספות, ומעל הכל את רוטב העגבניות (כאמור, עגבניות מרוסקות ישירות מקופסת השימורים, שנוקזו מנוזלים ובמרקם כמה שיותר גושי). האפייה תתבצע בכ-230 מעלות למשך כ-35 דקות.

לקריאה נוספת:

סוגי פיצות – המדריך האולטימטיבי לעולם הפיצה